החלטה בתיק ע"א 9260/12

           בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבים לעשות דיספוזיציה או כל שינוי אחר בזכויות הנוגעות לדירה בחולון, וזאת עד למתן פסק דין בערעור.

עיקרי העובדות וההליכים

1.        המבקשת, הגב' ג'משידיאן, טוענת כי בינה ובין המשיבה 1, חברת בני בנני חברה לבניין בע"מ (להלן: המשיבה 1) נחתם הסכם לרכישת דירה בבניין שנבנה במסגרת עסקת קומבינציה שנערכה בין המשיבה 1 לבעלי הקרקע, הם המשיבים 3-8. ההסכם בא לידי ביטוי בטופס "התחייבות לרכישת דירה" עליו חתומים המבקשת והמשיבה 1, ובו הוסכם בין הצדדים כי חוזה מפורט יחתם בהמשך. לטענת המבקשת היא שילמה עבור הדירה 1,000,500 ש"ח ונותר סכום של 200,000 ש"ח שהיתה אמורה לשלם במעמד קבלת החזקה בדירה בחודש נובמבר 2009. הסכם מפורט לא נחתם בין הצדדים, לא נרשמה לטובתה של המבקשת הערת אזהרה, והיא לא קיבלה כל בטוחה כנגד הסכומים ששילמה. לימים נקלעה החברה לקשיים ומונה לה מנהל מיוחד. המנהל המיוחד לא הכיר בזכויותיה של המבקשת בדירה והודיע לה כי עליה להגיש תביעת חוב כאחד מנושי החברה. המבקשת פנתה מצדה בהליך של המרצת פתיחה בו ביקשה כי יוכרו זכויותיה בדירה וכי דירתה תוחרג ממסת נכסי הפירוק.

2.        בעניינה של המבקשת התנהלו שני הליכים במקביל: דיון בבית משפט של פירוק (השופט א' שילה) ודיון בהמרצת הפתיחה לפני הנשיאה ה' גרסטל. בשני הדיונים הגישה המבקשת בקשה לצו מניעה זמני. בדיון שנערך במסגרת המרצת הפתיחה, נמנע בית המשפט מלהכריע בסוגיית מתן צו המניעה הזמני, וזאת משום שהעניין תלוי ועומד בבית משפט של פירוק. הנשיאה גרסטל קבעה כי על המבקשת לעתור לבית משפט של פירוק לקבל סעד זמני למניעת מכירת הדירה, ובינתיים יעוכבו ההליכים בהמרצת הפתיחה. בהחלטתה מיום 4.12.11 הבהירה הנשיאה גרסטל כי "למען הסר ספק מובהר כי אין צו מניעה". בהמשך, הועבר הדיון בהמרצת הפתיחה לפני השופטת וינברג-נוטוביץ, אשר קבעה מועד לדיון הוכחות. בדיון מיום 8.1.2012 הפנתה השופטת וינברג-נוטוביץ את תשומת לב המבקשת לכך "שבתובענה נגד החברה בפירוק יש לקבל אישור להגשת התובענה בתיק הפירוק", אך לא התנתה את המשך הדיון בהחלטה המחריגה את הדירה ממסת נכסי הפירוק. 

3.        בינתיים, במסגרת תיק הפירוק, דחה השופט שילה בהחלטה מיום 14.2.2012 את הבקשה למתן צו המניעה הזמני ומתן הוראות להחרגת הדירה ממסת נכסי הכינוס, משום שהמבקשת לא הוכיחה את זכויותיה בדירה ומכיוון שלא נרשמה לטובתה כל הערת אזהרה. בית המשפט קבע כי אין מקום להחריג את זכויות המבקשת לעומת הנושים האחרים ועל כן נדחו שתי בקשותיה של המבקשת. נגד החלטה זו הוגשה בר"ע לבית משפט זה (רע"א 2397/12, השופט י' עמית). בהחלטתו נעתר השופט עמית לבקשת המבקשת וקבע כי היא לא קיבלה את יומה בבית המשפט להוכיח את טענותיה לגבי זכויותיה בדירה. הדיון הוחזר לבית המשפט של פירוק על מנת שיחליט אם לשמוע ראיות בבקשה או להתיר למבקשת להמשיך בהליך של המרצת הפתיחה.

4.        עם החזרת הדיון לבית משפט של פירוק, דן השופט שילה בשתי בקשותיה של המבקשת: בקשה להחרגת הדירה, אשר לשיטתה נמכרה לה, ממסת נכסי הפירוק, וכן בקשתה למתן צו מניעה נגד המשיבים. שתי הבקשות נדחו. השופט שילה קבע בהחלטתו מיום 7.11.2012 כי הוא אינו רואה צורך לעסוק בסכסוך שבין המבקשת לבין בעלי הקרקע בעניין התלוי ועומד בהליך אחר, במסגרת המרצת הפתיחה לפני השופטת וינברג-נוטוביץ. השופט שילה קבע כי אם מעוניינת המבקשת בצו מניעה זמני, עליה להיכבד ולפנות ולבקשו במסגרת הליך המרצת הפתיחה. נוסף על כך קבע השופט כי אין לקבל את בקשת המבקשת להחרגת הדירה ממסת נכסי הפירוק וזאת לאור הצהרתו החוזרת של בא-כוח המבקשת אשר טען כי מרשתו איננה נושה של החברה. בית המשפט קבע כי:  "שאלתי את עו"ד ליפקין חזור ושאול אם יש לו מעמד כנושה מובטח או כנושה רגיל ותשובתו הייתה שכלל איננו נושה... בנסיבות אלה, ומבלי להיכנס לסוגיה אם הבניין נכלל במסגרת נכסי הפירוק אם לאו, דין הבקשה להידחות והיא נדחית". על ההחלטה לבטל את צו המניעה הזמני הגישה המערערת ערעור ובקשה למתן צו מניעה זמני עד להכרעה בערעור.

עיקרי טענות הצדדים בבקשה למתן צו מניעה

5.        לטענת המבקשת, בהחלטה מיום 7.11.2012 פעל בית משפט קמא (השופט שילה) בניגוד להוראות פסק הדין שניתן על ידי השופט עמית. לדבריה, בהתאם לפסק דינו של השופט עמית היה על בית המשפט לפירוק לקיים הליך הוכחות לשם בירור טענות המבקשת בנוגע לזכויותיה בדירה והוא לא היה מוסמך להורות על ביטול צו המניעה. משפעל בחוסר סמכות, אין לקבל את קביעתו. נוסף על כך, לטענתה, סיכויי הערעור להתקבל גבוהים וזאת לאור העובדה שיש בידיה מסמכים המוכיחים את זכויותיה בדירה ומלמדים מדוע קביעותיו של בית משפט קמא הן שגויות. המבקשת הוסיפה כי גם בנוגע למאזן הנוחות ידה על העליונה וזאת לאור העובדה שהמשיבים טרם הגיעו להסדר עם נושיהם ולא יגרם להם נזק רב מדי מהותרת מצב הדברים על כנו באמצעות מתן צו מניעה זמני. מנגד טוענים המשיבים כי אין לקבל את הבקשה למתן צו מניעה זמני. המנהל המיוחד ציין כי אין ממש בטענת המבקשת לפיה בית משפט של פירוק פעל בחוסר סמכות. לדבריו, בסמכותו של בית המשפט לדון בטענות המבקשת גופא, וכך עשה. המבקשת חזרה וביקשה מבית המשפט של פירוק כי יחריג את זכויות דירתה ממסת נכסי הכינוס, ובית המשפט דן בבקשה זו לגופה ודחה אותה כדין. המנהל המיוחד ציין כי המבקשת לא הוכיחה את זכויותיה בדירה וזאת משום שהיא לא חתמה על כל מסמך מכר מול המשיבה 1. המנהל המיוחד הוסיף כי אין לראות במסמך ההתחייבות שהוצג כחוזה מכר מחייב במקרקעין הכולל מסויימות וגמירות דעת. לטובת המבקשת גם לא נרשמה כל הערת אזהרה. נוסף על כך, כפי שפורט בהחלטה מיום 7.11.2012, בא-כוח המבקשת הצהיר, חזור ושנה, כי אין לראות במבקשת נושה בתיק. משכך, ומשלא הוכחו זכויותיה של המבקשת בדירה, בדין דחה בית המשפט את בקשתה להחרגת הזכויות, ובדין קבע כי אין ליתן צו מניעה זמני. המנהל המיוחד ציין בנוסף כי לא מתקיימים התנאים הנדרשים לקבלת הסעד הזמני המבוקש, וזאת במיוחד לאור העובדה שסיכויי הערעור הם נמוכים. עוד ציין המנהל המיוחד כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים משום שעיכוב מכירת הדירה יוביל לעיכוב בהשלמת הבניין בכללותו, באשר נדרשת מכירת הדירה לצורך מימון המשך בניית הבניין. המנהל המיוחד ציין גם את השיהוי מצדה של המבקשת אשר השמיעה טענותיה לגבי זכויותיה בדירה לראשונה רק שנתיים מהמועד שנקבע למסירת החזקה בדירה ולמעלה משנה מאז שניתן צו פירוק למשיבה 1.

6.        המשיבים 3-8, בעלי זכויות במקרקעין, ביקשו גם הם לדחות את בקשת המבקשת למתן צו מניעה זמני תוך שהם מציינים כי המבקשת לא הוכיחה קיומה של כל התחייבות או הסכם המקנה לה זכויות בדירה. המשיבים 3-8 ציינו בתגובתם כי עוד בהחלטתה של השופטת גרסטל מיום 4.12.2012 נקבע כי אין למבקשת זכות לקבלת צו מניעה זמני. משלא ערערה המבקשת על החלטה זו, הרי שנוצר מעשה בית דין והמערערת איננה רשאית לשוב ולהעלות סוגיה זו אשר כבר הוכרעה לפני למעלה משנה. כמו כן טענו המשיבים הללו כי המבקשת התנהלה בחוסר תום לב כאשר פנתה מספר פעמים לערכאות השונות בבקשה למתן צו מניעה זמני, וזאת מבלי שיש לה כל זכויות בקרקע. לטענת המשיבים 3-8 מאזן הנזקים במתן צו מניעה זמני נוטה באופן חד-משמעי לטובתם וזאת משום שמניעת מכירת הדירה תמנע מהם את היכולת לממן את המשך הבנייה בקרקע. המשיבים 3-8 ציינו כי בית משפט קמא בירר את טענותיהם המשפטיות של הצדדים ומשהסתבר כי המבקשת איננה נושה, הרי שאין לחרוג מהקביעה שאין לה זכויות בקרקע ואין להעתר לבקשתה למתן צו מניעה זמני. כונס הנכסים הרשמי הצטרף גם הוא לעמדת המנהל המיוחד וטען כי לצורך קבלת צו מניעה זמני בתקופת ערעור יש לעמוד בתנאים מחמירים מאלו הדרושים לשם מתן הצו בערכאה הדיונית. לטענת הכונס הרשמי, סיכויי הערעור של המבקשת אינם גבוהים, וזאת בשים לב לקביעת בית משפט קמא לאור הצהרת בא-כוח המבקשת כי המבקשת איננה נושה של החברה. עוד ציין הכונס הרשמי כי גם מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים, לאור הצורך לממן את פרוייקט הבניה באמצעות מכירת הדירה. משכך הצטרף לעמדה המצדדת בדחיית הבקשה למתן צו המניעה הזמני. המשיבים 9-11 טוענים כי הם אינם צד נכון להליכים אותם נוקטת המבקשת וזאת משום שהם אמנם בעלים נוספים במקרקעין האמורים, אך הם לא הקנו כל זכויות במקרקעין למשיבה 1 ולא חתמו עמה על הסכם קומבינציה. משכך, אין למבקשת כל זיקה ישירה או עקיפה אליהם ובקשותיה של המבקשת אינן נוגעות אליהם.

דיון והכרעה

7.        לאחר עיון בעמדות הצדדים ושקילת טענותיהם, סבורני כי דין הבקשה להידחות. כלל הוא כי השימוש בסמכות למתן סעד זמני בידי ערכאת הערעור נעשה במשורה, כאשר נדרשים "טעמים מיוחדים" לשם כך, לפי האמור בתקנה 471(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. על מנת לזכות בסעד הביניים המבוקש, במסגרת ערעור על פסק דין הדוחה את תביעתה, היה על המבקשת להראות שקיים צידוק להגן על תביעתה הדחויה בטרם יתברר הערעור (השוו: רע"א 6627/12 פלוני נ' פלוני(8.11.2012); ע"א 2501/05  אילן ששון נ' כרמל איגוד למשכנתאות והשקעות בע"מ, סעיף 6 לפסק הדין (18.4.2005)). מבלי לקבוע מסמרות בעניין, נראה כי סיכויי הערעור אינם מן המשופרים. בית משפט קמא קבע בצורה חד-משמעית, בהסתמך על הצהרות בא-כוח המבקשת, כי היא איננה נושה של החברה. גם השופט עמית ציין בהחלטתו הנ"ל, בטרם החזרת הדיון לבית משפט לפירוק, כי "דומה כי בפני המבקשת עומדת משוכה גבוהה להוכיח זכויות קנייניות בדירה ולהחרגתה ממסת נכסי הפירוק, בין היתר, נוכח הספק האם המסמך עליו היא נסמכת מהווה 'מסמך בכתב' כנדרש לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969". יתרה מזאת, גם מאזן הנוחות אינו נוטה באופן מובהק לטובת המבקשת. המשיבים מבקשים מזה זמן רב להמשיך בפרוייקט הבניה על המקרקעין ואי-מכירת הדירה מונעת מהם יכולת לעשות זאת. המבקשת לא הראתה איזה נזק בלתי הפיך עשוי להיגרם לה מאי מתן הצו (ע"א 9056/99 דולב חברה למימון רכב בע"מ נ' קרן קיימת לישראל (16.1.2000)). המבקשת גם לא פעלה בניקיון כפיים עת השתהתה בהגשת המרצת הפתיחה והגישה אותה למעלה משנתיים מהמועד שנקבע להעברת מסירת החזקה בדירה. כמסתבר, המערערת גם לא שילמה את סכום ההוצאות שהושת עליה בהחלטה של השופט שילה מיום 7.11.2012 ואף בכך יש משום ביטוי להתנהלות חסרת תום לב.

8.        אשר על כן, הבקשה נדחית.

המבקשת תישא בהוצאות המשיבים שהשיבו לבקשה בסך של 10,000 ש"ח;  2,500 ש"ח לכל קבוצת משיבים.

      ניתנה היום, יג' בשבט תשע"ג (24.1.2013).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    עב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 begin_of_the_skype_highlighting 077-2703333 ללא תשלום  end_of_the_skype_highlighting ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

התקשר